החלטה בתיק בש"א 12159/07

2.         המבקש, יליד 1989, נפגע מנפילה במדרגות בבית הוריו ביום 24.3.1991, כשהיה כבן שנתיים, ונזקק לטיפול רפואי בביה"ח הממשלתי בנהריה ובביה"ח רמב"ם בחיפה. הטיפול הרפואי שניתן לו לא עלה יפה, והמבקש נותר נכה בשיעור של 100%, כשהוא קטוע רגלו הימנית וסובל מפיגור שכלי. בעקבות זאת הגישו המבקש והוריו תביעת נזיקין נגד המדינה בה טענו לרשלנות רפואית.

            התביעה התבררה בפני כב' הנשיא בדימוס נ. קליינברגר (ת"א 153/93).

הצדדים הסכימו כי המדינה תישא באחריות בנזיקין כלפי המבקש בשיעור של 50%, וכן כי חלק מפיצוייו של המבקש ישולם בתשלומים עיתיים. נשמעו ראיות, ובפסק הדין מיום 15.10.98 נקבעו ראשי הנזק השונים, וסכומיהם, וכן קבע כב' הנשיא קליינברגר את התשלומים העיתיים שישולמו למבקש, אותם הוא ממשיך לקבל גם כיום.

התשלום העיתי נקבע על פי העדויות שהובאו בפני כב' הנשיא קליינברגר, שהסתמך, בין היתר, על חוות דעת של שני מומחים: פרופ' שאקו, בתחום השיקום, שהעריך כי תוחלת חייו של המבקש, במצבו, לא תעלה על 8 שנים, והגב' איבניצקי, מרפאה בעיסוק. עלויות הצרכים של המבקש, נקבעו על בסיס ההנחה כי בטיפול במבקש יועסק עובד זר בהעסקה ישירה, וכי "העסקת מטפל או מטפלת מבין העובדים הזרים ל-24 שעות ביממה תענה על כל צרכיו של סלים בתחום הסיעוד ותאפשר שעות מנוחה מספיקות למטפל או למטפלת." (עמ' 9 בפסק הדין).  ברור, מהקשר הדברים, כי במצב הדברים כפי שנראו על פי הראיות בעת מתן פסק הדין, סבר כב' הנשיא קליינברגר כי יהא די בעובד זר אחד, ולפי זה נקבעו עלויות הסיעוד.

צרכי המבקש, כך נקבע, הם אלה: 

א. עלות העסקת עובד זר אחד בסכום של 754$ + 3,779 ש"ח, לחודש.

ב. צרכי ניידות בסכום של 2,850 ש"ח לחודש.

ג. טיטולים - סכום של 867 ש"ח לחודש.

ד. הפעלת ציוד חשמלי ושימוש מוגבר במכונת כביסה - סכום של 60 ש"ח לחודש.

3.         המבקש סבר כי הסכומים שנפסקו לו בבית המשפט המחוזי נמוכים יתר על המידה, וערער על כך לבית המשפט העליון (ע"א 7701/98). בהסכמת הצדדים, כרשום בפסק הדין של בית המשפט העליון מיום 6.4.00, הועמד החיוב עבור הסיעוד על סכום של 5,000 ש"ח לחודש, וכן הוסף לסכום החודשי שנפסק למשיב סך של 300 ש"ח לחודש עבור תחזוקת אביזרים שונים, הכל ליום פסק הדין של הערכאה הראשונה.

            הערכת מלוא עלויות צרכיו של המערער, כפי שנקבע בפסקי הדין שניתנו בעניינו, לאור כל הנ"ל, עומדת על סכום של 14,377 ש"ח לחודש ליום מתן פסק הדין (15.10.98): 10,000 ש"ח לחודש עבור סיעוד; 2,850 ש"ח לחודש עבור ניידות; 867 ש"ח לחודש עבור טיטולים; 600 ש"ח לחודש עבור תחזוקת אביזרים, וכן 60 ש"ח לחודש עבור הפעלת ציוד חשמלי ומעבד מזון ושימוש מוגבר במכונת כביסה.

בהצמדה להיום, (על בסיס מדד אוגוסט 98, שנקבע בפסק דינו של כב' הנשיא קליינברגר) מסתכמת עלות צרכיו החודשיים של התובע כקבוע בפסק הדין כפי שתוקן בערעור, בסכום של  18,107 ש"ח לחודש.

            החיוב שהוטל על המשיבה עומד על מחצית מזה, היינו, כיום, סכום של 9,053.5 ש"ח לחודש. מזה מנכה המשיבה את מלוא תגמולי המוסד לביטוח לאומי להם זכאי המבקש, והיתרה היא המשולמת למבקש, בפועל (כפוף לניכוי מסויים בגלל תשלומי יתר בעבר) על ידי המשיבה לכיסוי מחצית מצרכיו, כתשלום עיתי.

            סופו של דבר, שלמעשה, הסכום החודשי המשולם למבקש ע"י המשיבה, נמוך ביותר.

4.         בעת שנפגע היה המבקש כבן שנתיים. כשנפסקו הפיצויים ונקבע התשלום העיתי הוא היה כבן 9 שנים. כיום הוא כבן 19 שנים. פגיעתו קשה ביותר, מן הקשות שניתן להעלות על הדעת, (ר' התמונות שהוגשו וחוות הדעת של המומחים הרפואיים). מצבו היה קשה ביותר אז. מצבו קשה מאוד גם כיום.

5.         פסיקת הפיצויים בדרך הרגילה, באשר לנזק הכללי, מהווה סוף פסוק, אף כי היא "נעשית תמיד על רקע אי ודאות יסודית בדבר האופן בו יתפתחו דברים בעתיד." (ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס, פד"י נא(1), 577, 596). סופיות זאת אין לסכל "בין אם בחלוף זמן קצר ובין אם בחלוף שנים" (ע"א 2005/03, גילה ברנר נ' אברהם ברנר, תקדין עליון 2005(3), 3281). פסיקת פיצויים על דרך של תשלום עיתי פוגעת בעקרון הסופיות, שכן התשלום העיתי מאופיין בכך שניתן, במקרה המתאים, לשנותו, אם השתנו הנסיבות הרלוונטיות הצריכות לעניין, אך מצד שני יש בפסיקה כזו כדי לאפשר בחינה נכונה יותר ומעודכנת של הנתונים, תוך ודאות רבה יותר, באשר לצרכים הנדרשים, ועלותם. 

תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עתיים), התשל"ח-1978 מאפשרות לשנות את גודלו של התשלום העיתי אם "חלה החמרה במצבו, (של הנפגע) לרבות בכושר השתכרותו, כתוצאה מתאונת הדרכים" ובתנאי שחלפה תקופה של 6 חודשים מעת הקביעה האחרונה בעניינו. בפרשת אסרף (רע"א 4932/97 אסרף נ' המגן, פד"י נג(5), 129, 140, נפסק מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן כי "אין משתמע מן הלשון כי החמרה במצבו של הנפגע מוגבלת רק להחמרה בנמצבו הבריאותי" וכי "אין מניעה לשונית לפרש את הדיבור 'החמרה במצב' כחלה על כל החמרה שהיא, אף שאיננה החמרה רפואית." כב' השופט אנגלרד סבר כי את המושג האמור יש לפרש "פרשנות מרחיבה וליברלית מבחינת הנפגע" וציין כי "גם לפי פרשנות דווקנית  ..., ... מושג ההחמרה אינו מוגבל להחמרה במצב רפואי, אלא הוא משתרע על כל החמרה הקשורה סיבתית לתאונת הדרכים."